פרק כב

ירידה לנכסי הלוה לפני שתובעים אותו לשלם

בבבא בתרא (קעד.)-

ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי [דלוה] מקמי דלתבעיה ללוה.

סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא.

אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא, אי לאו רב חנין בריה דרב ייבא!

קסבר: נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה, ותנן: המלוה את חבירו ע"י ערב - לא יפרע מן הערב, וקי"ל: לא יתבע ערב תחלה.

מסופר מעשה בדיין שטעה ואפשר למלווה לגבות מנדל"ן של הלווה לפני שתבע את הלווה בבי"ד. רב חנין בריה דרב ייבא החזיר את הדין וסילק את המלווה מהנכסים. רבא משבח את רב חנין ומסביר את טעמו- נכסיו של אדם משחקים תפקיד של ערב, ואין תובעים את הערב לשלם לפני שתובעים את האדם שהוא ערב לו.

המתנת שלושים יום לאחר התביעה לפני הליכי גביה

דין זה אינו מפורש בגמרא ונחלקו בו ראשונים.

המשנה ב"מ (קיז:) עוסקת בנטילת משכון מחָדל פרעון בהקשר של דין התורה להחזיר משכון של אדם הצריך אותו (עי' לעיל פרק ג). בסופה נאמר-

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין.

כלומר, קיימת תקופה של שלושים יום של המתנה בין מועד הפרעון שחלף ובין הגביה הסופית. בתקופה זו נוטל המלווה מיטלטלין של הלווה כביטחון אך עדיין אינו מממש את ערכם תמורת החוב.

הרי"ף בתשובה (סי' קה) כותב שלווה שהגיע זמנו לפרוע ונתבע בבי"ד, ומבקש זמן כדי למכור קרקע ולהשיג כסף, נותנים לו זמן של שלושים יום. מדברי הרי"ף נראה שהמתנה זו נועדה לתת זמן למכור את הנכסים באופן בו יתקבל תמורתם ערך נאות (דבר שהוא אינטרס של המלווה לא פחות משל הלווה). כך פוסק גם הרמב"ם. גם הרי"ף וגם הרמב"ם כותבים שדברים אלה אמורים במקרה בו אין מיטלטלין אלא רק קרקעות, אך אם יש מיטלטלין, גובים מהם ללא שיהוי^{[330] [331]}.

הטור (חו"מ עג) מביא את דברי הרא"ש הסובר כרי"ף ומוסיף שאותם שלושים יום נמנים לא מזמן הפרעון המיועד אלא מזמן התביעה.

העיטור (ד, כב, ג) מביא את דברי הר"ח הסובר אחרת. לדעתו בחוב שיש לו מועד פרעון נקוב, אין ממתינים ללווה כלל אלא מתחילים מיד בהליכי פרעון. הר"ח מוכיח את דברי מהסוגיה בפסחים (ל:)-

איתמר, בעל חוב: אביי אמר: למפרע הוא גובה, ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה...

ומתבאר שנחלקו במלווה שיש בידו רכוש של הלווה כמשכון, והקדישו או מכרו, ולבסוף לא פרע הלווה. אביי אומר שמה שמכר מכור ומה שהקדיש מוקדש. לעומתו רבא אומר שכיון שבזמן שהקדיש או מכר לא היו הנכסים עדיין שלו, אין מעשיו מועילים. בביאור הדברים מסבירה הגמרא-

אביי אמר: למפרע הוא גובה.

כיון דמטא זמניה ולא פרעיה - איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי, ושפיר אקדיש, ושפיר זבין.

ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה.

כיון דאילו הוו ליה זוזי - הוה מסליק להו בזוזי - אישתכח דהשתא קא קני.

לדעת אביי, כיוון שהגיע הזמן ולא פרע, נתברר למפרע שאותם נכסים היו שלו. מכאן מוכיח ר"ח שזמן הפרעון הוא הזמן הקובע ושאין נותנים ללווה עוד זמן, שהרי אם היו נותנים לו עוד זמן, יוצא שגם בזמן הפרעון עדיין לא מתגלה למפרע ש"שפיר אקדיש ושפיר זבין". עוד מוכח כשיטה זו מהדין (עי' רמב"ם שכירות ו, ו) שאם בית מושכר עד תאריך מסויים, והגיע התאריך, מותר להוציא את הדייר מיד.

השו"ע (חו"מ ק, א) פוסק כרמב"ם והרמ"א מוסיף שמשך הזמן שנותנים ללווה הוא כפי ראות עיני הדיין. לעניין חוב שיש לו מועד פרעון קצוב כותב השו"ע (שם ב) כדעת ר"ח וב"יש אומרים" כדעת הרמב"ם.

שלבי הגביה מנכסי לווה הטוען שהשטר מזוייף

הגמרא (בבא קמא קיב:) מפרטת את סדרי הגביה מלווה המערער על תקינות השטר-

אמר רבא, הלכתא: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפי' עומד וצווח,

ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא - נקטינן ליה;

אי אתא - אתא, אי לא אתא - נטרינן ליה בה"ב,

אי לא אתא - כתבינן פתיחא עלויה תשעין יומין;

תלתין קמאי לא נחתינן לנכסיה - דאמר: קא טרח בזוזי וניזוף,

מציעאי נמי לא נחתינן ליה לנכסיה - דאמר: דלמא לא אשכח למיזף וקא טרח ומזבין,

בתראי נמי לא נחתינן לנכסיה - דאמר: לוקח גופיה קא טרח בזוזי,

לא אתא - כתבינן אדרכתא אניכסיה.

מדובר בלווה הטוען שהשטר שביד המלווה אינו תקין ומבקש לעכב את ההליך. ההליך המתואר מורכב משלושה שלבים עוקבים-

נותנים לו זמן מסויים (הגמרא אינה מגדירה כמה) להוכיח את טענותיו.

מחכים שני וחמישי ושני (שהם הימים שביה"ד מתכנס).

כותבים שטר חרם ("פתיחא") לתשעים יום על הלווה על מנת להפעיל עליו לחץ כדי שישיג כסף.

אם לאחר כל זה לא פרע הלווה ולא הביא ראיה לסתור השטר, כותבים "אדרכתא" על נכסיו. שטר אדרכתא הוא פסק דין המודיע על החלטת בית הדין לפתוח בהליכי גביה מתוך נכסיו של הלווה.

לגבי משך זמן השלב הראשון נחלקו הראשונים-

מתוך שהגמרא אינה מציינת זמן מסויים הבין הרמב"ם שהדבר תלוי בראות עיני בית הדין, ומתוך הבנה זו הוסיף וכתב שאם לבית הדין נראה שאין ממש בטענותיו של הלווה, וכל מטרתן לעכב, אין ממתינים לו בכלל. לעומתו הרא"ש (סי' ה) פוסק שזמן זה שיעורו אחיד, של שלושים יום.

הגמרא ממשיכה ומפרטת מדיני כתיבת האדרכתא-

והני מילי דאמר אתינא, אבל אמר לא אתינא - לאלתר כתבינן.

והני מילי במלוה, אבל בפקדון - לאלתר כתבינן.

כלומר, אין ממתינים תשעים יום לפני כתיבת האדרכתא כאשר החייב מצהיר מראש שאין כוונתו לשלם, או כאשר מדובר בפיקדון. במקרה הראשון אין טעם להמתין כי הוא לא מנסה להשיג כסף ובמקרה השני הוא לא צריך להשיג כסף כי הפיקדון אמור להיות אצלו. הגמרא ממשיכה-

וכי כתבינן - אמקרקעי, אבל אמטלטלי לא, דלמא שמיט ואכיל להו מלוה למטלטלי, וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא, לא משכח מידי למיגבה...

כלומר, אין כותבים אדרכתא לגביה ממיטלטלין כאשר הלווה טוען שהשטר מזוייף ושהוא עומד להביא עדים לכך^[332], שכן אם יגבה המלווה ממיטלטלין ויכלה אותם ואח"כ יביא הלווה עדים לטענתו לא יהיה ניתן לתקן את המעוות. עם זאת, מתוך חשש למצב ההפוך, בו יכלו המיטלטלין תחת יד הלווה, כותב בעל התרומות (שער ג חלק ז סי' ג) שיש להפקיד את המיטלטלין ביד שליש ואם לא הביא הלווה ראיה לדבריו במשך זמן שיקבע בית הדין ינתנו למלווה.

הגמרא מוסיפה ומתייחסת לחובה ליידע את הלווה לפני כתיבת האדרכתא, כדי שאם יש לו אפשרות אחרת לפרוע או טענות לגבי תקפות השטר יוכל להגיע לבית הדין ולטעון.

וכי כתבינן אדרכתא - מודעינן ליה. והני מילי דמיקרב, אבל מירחק לא;

ואי מירחק ואיכא קרובים, אי נמי איכא שיירתא דאזלי ואתו התם, משהינן ליה תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתי שיירתא;

כי הא דרבינא שהא למר אחא תריסר ירחי שתא, עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי.

ולא היא, התם איניש אלימא הוה, אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה, אבל הכא לא נטרינן ליה אלא עד דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתא בארבעה בשבתא ולחמשא בשבתא קאי בדיניה.

הגמרא מנסה להוכיח שיש להודיע אף ללווה מרוחק, מהמעשה שאירע ברבינא שהמתין שנה לפני כתיבת אדרכתא כדי שיודיעו ללווה שהיה במקום מרוחק. ברם, למסקנה הגמרא אומרת שיש להודיע רק אם מדיון עד דיון (משני עד חמישי שאחריו) יספיקו להודיע ללווה ושיתייצב בבית הדין בדיון של יום חמישי. המעשה ברבינא היה במקרה מיוחד בו המלווה היה אדם אלים שאינו שומע לבית הדין ואם היו מורידים אותו לשדה הלווה לא היה יוצא משם אפילו אם הלווה היה מוכיח שהשטר מזוייף.

שטרי אדרכתא, טירפא ושומא

בסדרי הגביה מופיעים בגמרא (ב"ב קסט.) כמה שטרי מעשה בית דין-

אמר רב נחמן: כל טירפא דלא כתיב ביה קרעניה לשטרא דמלוה - לאו טירפא הוא; וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרעניה לטירפא - לאו אדרכתא הוא; וכל שומא דלא כתיב ביה קרעניה לאדרכתא - לאו שומא היא!

כלומר, קיימים שלושה שלבים בסדר הגביה-

"טירפא"- שטר המורה על כך שבית הדין חקרו ומצאו שהשטר אמת ויש רשות למלווה לחפש בנכסי הלווה בכל מקום שהם כדי לגבות. בעזרת שטר זה יכול המלווה ללכת אף למקומות מרוחקים ובית הדין שבאותו מקום אינו צריך להתחיל לדון מחדש בשטר החוב אלא מיד נותן אפשרות לגבות מנכסי הלווה. שטר זה צריך להעיד על קריעת שטר החוב, אחרת יהיה אפשר לגבות שוב באותו שטר חוב.

"אדרכתא"- לאחר שהמלווה מצא נכס ממנו ניתן לגבות, בית הדין ממיר לו את שטר ה"טירפא" בשטר "אדרכתא". שטר זה מאפשר למלווה להתחיל תהליכי גביה של הנכס הספציפי. גם שטר זה צריך לתעד את קריעת השטר הקודם לו.

"שומא"- שטר זה מתעד את פעולת השומה- הערכת שווי השדה ע"י שלושה בקיאים, הכרזה עליו במשך 30 יום, וגביה ממנו לפי הערך הגבוה שהוצע או שומת הבקיאים, הגבוה מביניהם. שוב, גם שטר זה צריך לתעד את קריעת שטר האדרכתא.

קיימות גרסאות של הגמרא בהן ה"טירפא" וה"אדרכתא" מוחלפות (כך למשל הרמב"ם שלפנינו), אך החילוף הוא חילוף השם בלבד והעניין שווה.

מדברי הרשב"ם (שם) משתמע שגם אם יש ללווה שדות בני חורין (שלא מכר), יש לכתוב את שלושת השטרות הנ"ל, כיוון שהנכסים יכולים להיות במקום מרוחק, והשטר הראשון מאפשר להתחיל בהליכי הגביה בפני בית דין אחר במקום אחר.

לעומתו הר"ן (שם ד"ה "כל טירפא") והרמב"ם כותבים שכאשר מדובר בנכסים בני חורין אין צורך בשני שטרות (אדרכתא וטירפא), כיוון שכל עניינו של השטר הראשון הוא לאפשר תביעה מול צד שלישי- לקוחות. כמו כן כותב הר"ן, שריבוי השטרות הוא לטובת המלווה ונועד לאפשר גביה במקומות מרוחקים וזמן רב לאחר התביעה, בפני בית דין אחר. לכן, אם המלווה רוצה ניתן לעשות הכל בשטר אחד.

השו"ע (חו"מ צח ט) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה.

שמאות והכרזה

עי' לעיל פרק יב הלכה ח

שבועות הלווה והמלווה

בעניין שבועת הלווה שאין לו כלום, עי' לעיל פרק ב הלכה ב.

בעניין שבועת המלווה שלא נפרע וכו', עי' לעיל פרק יד הלכה א.

שטר הורדה

המגיד משנה מבאר שהשומא וההורדה אינם שני שטרות שונים, אלא מבצעים שומא, ואח"כ היא מתועדת בשטר ההורדה. בפועל שטר ההורדה הוא המהווה הוכחה ביד המלווה שהשדה שלו.

מאימתי אוכל הטורף פירות

בבבא מציעא (לה:) נחלקו האמוראים מהו הזמן ממנו והלאה פירות השדה נחשבים כבר של המלווה הטורף אותו -

מאימת אכיל פירי?

רבה אמר: מכי מטיא אדרכתא לידיה,

אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו.

רבא אמר: מכי שלימו ימי אכרזתא.

שתי השיטות הראשונות קרובות זו לזו- רבה אומר שמרגע ששטר האדרכתא מגיע לידי המלווה הוא זוכה בפירות, ואביי אומר שעוד יותר מכך, כבר כשהשטר נחתם ע"י עדים בבית הדין הדבר מקנה את הפירות למלווה. הריטב"א מדגיש שמדובר דווקא באדרכתא ספציפית, כלומר, כזו שנאמר בה שיכול המלווה לרדת לשדה כלשהי, ולא אדרכתא המקנה את הזכות לחפש בנכסי הלווה. מול שתי השיטות האלה אומר רבא שרק מאוחר יותר, כאשר שלמו ימי ההכרזה וערך השדה ברור, רק אז נחשבים הפירות של המלווה.

הרמב"ם והשו"ע (חו"מ צח ט) פוסקים כרבא.

תיעוד קריעת השטר הקודם

עי' בדברינו לעיל

מחלוקת השמאים

הגמרא בבבא בתרא (קז.) מביאה ברייתא העוסקת במקרה בו שלושת השמאים אינם מסכימים לגבי ערך השדה-

תנו רבנן: שלשה שירדו לשום,

אחד אומר במנה ושנים אומרים במאתים, אחד אומר במאתים ושנים אומרים במנה - בטל יחיד במיעוטו.

אחד אומר במנה, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים –

נדון במנה;

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: נדון בתשעים;

אחרים אומרים: עושין שומא ביניהן ומשלשין.

במקרה בו שנים מהשמאים אמרו סכום אחד ואחד מהם אמר סכום אחר, מוסכם על הכל שהולכים אחר השנים ודעתו של האחד בטלה. במקרה השני הנדון בברייתא כל אחד אמר סכום שונה, האחד אמר 80 דינר (עשרים סלעים), חברו 100 וחברו 120 (שלושים סלעים). במקרה זה נחלקו התנאים והגמרא מנסה לברר את טעם הדעות השונות-

מאן דאמר נדון במנה, מילתא מציעתא;

כלומר, דעת תנא קמא מתבססת על כך שהולכים אחר "הדבר האמצעי".

נחלקו הראשונים בהבנת "מילתא מציעתא"-

הרמב"ם מביא את הדוגמה שבגמרא, אך הוא מביא דוגמה נוספת בה השומות הן 90, 100, 130, ולדבריו מילתא מציעתא במקרה זה היא 110, שהוא האמצע בין שתי השומות הקיצוניות. כלומר, דעתו של השמאי האמצעי אינה משחקת תפקיד, ויש לעשות ממוצע של שתי הדעות הקיצוניות.

לעומתו הרשב"ם והרא"ם סוברים שהולכים אחר השומה האמצעית, בין אם היא בדיוק בין הערכים הקיצוניים ובין אם לא^[333]. הרא"ם (הובא בשטמ"ק) מסביר שהולכים אחר הרוב פעמיים- האמצעי והתחתון מודים שאין השדה שווה יותר ממה שהאמצעי אומר, והעליון והאמצעי מודים שאין השדה שווה פחות ממה שהאמצעי אומר, ולכן בשני הדברים בטל האחד אצל השנים והולכים אחר דעת האמצעי^[334].

הגמרא ממשיכה ומסבירה את הדעות הנוספות בברייתא-

רבי אליעזר בר' צדוק אומר נדון בתשעים, קא סבר: הא ארעא תשעין שוה, והאי דקאמר עשרים - דקא טעי עשרה לאחוריה, והאי דקא אמר מנה - קא טעי עשרה לקמיה.

אדרבה, האי ארעא מאה ועשרה שויא, והאי דקאמר מנה - קא טעי עשרה לאחוריה, והאי דקאמר שלשים - קא טעי עשרה לקמיה! נקוט מיהת תרי קמאי בידך, דמתורת מנה לא מפקי ליה.

רבי אליעזר מתבסס על שני דברים. הראשון הוא שדעת השמאי האומר 120 מתבטלת, כיוון שמולו אומרים שנים שהערך אינו מעל 100 (ר' בהמשך). על בסיס הנחה זו, מניחים שהמחיר האמיתי הוא באמצע, בין האומר 80 לאומר 100, וערכו 90.

מדוע דעת העליון בטלה מול האמצעי והתחתון, ולא הפוך, שדעת התחתון תיבטל מול האמצעי והעליון?^[335] בשאלה זו עסקו ראשונים-

הרשב"ם והריטב"א מסבירים שאין סימטריה בין האמצעי והממעיט לבין האמצעי והמרבה. עדיף ללכת אחר הממעיטים כיוון שבכלל מאתים מנה ויש בדעת המרבים את דעת הממעיטים, מה שאין כן הפוך.

הראב"ד (מובא בשטמ"ק) אומר שכמו דעת ת"ק, ההנחה היא שהדעה האמצעית היא המחיר האמיתי, ברם, בצד זה, מפרשים את הערך הנמוך כערך המתאים למכירה "מהירה", בה ירבו קופצים על המיקח. נמצא, שמבין השלושה, שני התחתונים אמרו מחיר אמיתי, אלא שהאמצעי התכוון לשווי האמיתי, בו אפשר למצוא קונים רק לאחר המתנה מרובה, ואילו התחתון אמר מחיר בו ירבו קופצים על המיקח וימכר מהר. לכן, בקביעת הערך הסופי מתייחסים רק לשתי הדעות התחתונות.

הרמב"ן לומד מלשון הגמרא "דמתורת מנה לא מפקי ליה" שהשיעור ה"עגול" של מנה משחק כאן תפקיד, כלומר, הבדל בולט ומובהק בשומות הוא בין פחות (או שווה) למנה, לבין יותר ממנה. לכן נחלקים השמאים לקבוצת התחתון והאמצעי, מול העליון, ויד השנים על העליונה. מהרמב"ן משמע שלו הסכומים היו אחרים, למשל 80, 120 ו 140, היה ה80 בטל והיינו קובעים רק לפי שני העליונים.

הגמרא ממשיכה ומסבירה את שיטת "אחרים"-

אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין, קא סברי: האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא, האי דקא אמר עשרים - קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה, והאי דקאמר מנה - קא טעי תליסר ותילתא לקמיה, ובדין הוא דלימא טפי, והאי דלא קאמר - סבר: מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי.

אדרבה, הא ארעא מאה ותליסר ותלתא שויא, האי דקאמר מנה - קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה, והאי דקאמר שלשים - טעי תליסר ותלתא לקמיה, ובדין הוא דקאמר טפי, סבר: מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי! נקוט מיהת תרי קמאי בידך, דמתורת מאה לא מפקי ליה.

כלומר, בדומה לרבי אליעזר, דעת השמאי שאמר 120 בטלה במיעוט, ואנו מכריעים לפי השנים הנותרים, אלא שלא כר' אליעזר, אין אנו מכריעים כערך שביניהם, אלא "משלשין". כלומר, לוקחים שיעור 40 דינר, שהוא המנעד שבין העליון לתחתון ומניחים שטעות אופיינית היא שליש מערך זה (13 ושליש). לכן קובעים את ערך השדה על 93 דינר ושליש. על פי קו מחשבה זה היה צפוי שהשמאי האמצעי יטעה ב13 ושליש משיעור זה וינקוב ערך של 106 ושני שלישים, אלא שדעתו של השמאי שאמר 80 משפיעה על השמאי האמצעי, והוא אומר שיעור נמוך יותר, של 100.

הגמרא מסיימת בדעתו של רב הונא, שהולכים על פי שיטת אחרים, ובהסתייגות של רב אשי מדעה זו-

אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

אמר רב אשי: טעמא דאחרים לא ידעינן, הלכתא עבדינן כוותייהו?

הראשונים פסקו כדעת ת"ק, כיוון שהגמרא מסתייגת משיטת אחרים ור' אליעזר הוא יחיד. השו"ע (קג ב) פסק כרמב"ם בפירושו את דעת ת"ק, אך הסמ"ע (שם ה) התומים (שם א) והנתיבות (שם ב) מצדדים לפסוק להלכה כשיטת הרשב"ם והרא"ם.

בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו

הגמרא בכתובות (ק.) עוסקת בשאלת שליח שמכר או קנה, וטעה-

איבעיא להו: שליח כמאן? רבא אמר ר"נ: שליח כדיינין, רב שמואל בר ביסנא אמר ר"נ: כאלמנה... והלכתא: שליח כאלמנה.

כוונת רבא למשנה (שם צט:) הפוסקת שבית דין שטעו בשומת היתומים, אם טעו בפחות משישית מה שעשו עשוי, ולדעתו כך גם שליח שטעה, אם טעותו קטנה משישית, מה שעשה עשוי. לעומתו רב שמואל בר ביסנא משווה דין זה לדין הנזכר לעיל מזה במשנה (שם צח.) לפיו אלמנה שמכרה מנכסי היתומים (בשיעור העולה על סכום כתובתה) וטעתה, שאפילו אם טעתה במשהו המכר בטל. ההלכה נפסקה כרב שמואל^[336], שכן עצם תוקף השליחות מותנה בכך שהשליח יועיל למשלח, ואם טעה ולא הועיל לו, מתבטלת השליחות למפרע.

בדין של בית דין שטעו בשומת נכסי יתומים במסגרת הליכי גביה מהם עסק הרמב"ם לעיל (פרק יב הל' יא). שם פסק הרמב"ם-

בית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה יפה ודקדקו בשומא אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה הרי מכרן קיים, אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרזה וטעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים

בפרקנו, הרמב"ם אינו מפרט האם היתה הכרזה או לא^[337]. כך או כך, בין אם היתה הכרזה ובין אם לאו, הדין כאן שונה. ביתומים אם טעו בית הדין לאחר ששמו בהכרזה, מכרן קיים אף אם טעו פי 2, ואם ללא הכרזה, המכר קיים אם טעו בפחות משישית. לעומת זאת כאן, הרמב"ם פוסק לגבי לווה רגיל שאפילו אם טעו בי"ד בכל שהוא המכר בטל. הרמב"ם מייסד את דבריו כאן על מסקנת הגמרא הנ"ל בכתובות, ואומר שבית הדין מתפקד כשליח לטורף וללוקח, ולכן אם טעו בשומתם לרעת אחת הצדדים, מה שעשו מתבטל. בדבריו אלה מתבסס הרמב"ם על תשובה של הרי"ף (סי' רעג).

המגיד משנה תמה על ההבדל בין גביה מיתומים לבין גביית החוב המדוברת כאן. לכן הוא מציע שדברי הרמב"ם אמורים דווקא בשומה לצורך טריפה מלקוחות^[338] אך בפריעה מהלווה עצמו, כמו גם מיתומים, טעות של פחות משישית אינה חוזרת. סברתו היא שרק בטריפה מלקוחות נחשב בית הדין כשליח, אך בגביה מהחייב עצמו, בית הדין אינו מחוייב ללווה, כי אשמת הלווה שלא החזיר את הלוואתו.

לדעת הטור (חו"מ סי' קג, וסי' קיד) הדין בכל טעות שומא כדין משנת היתומים ולכן בכל טעות פחות משישית, בין בגביה מנכסים משועבדים (=לקוחות) ובין מנכסים בני חורין, אם טעו פחות משישית מה שעשו עשוי.

השו"ע (חו"מ קג, ד וקיד, ה) פסק כרמב"ם, והרמ"א (שם) פסק כטור.

לווה שגבו ממנו ולאחר מכן השיגה ידו די החוב ופודה מהמלווה- "שומא הדרה"

בגמרא (ב"מ לה.)-

אמרי נהרדעי: שומא הדר עד תריסר ירחי שתא.

ואמר אמימר: אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדר לעולם.

והלכתא: שומא הדר לעולם. משום שנאמר ועשית הישר והטוב.

הגמרא דנה באפשרות להחזיר קרקע שכבר נישומה והועברה למלווה, אם הלווה נותן את הכסף למלווה. שתי שיטות מובאות. לפי הראשונה ניתן לעשות זאת, אך לא יותר מ12 חודש לאחר הגביה, ולפי אמימר ניתן לעשות זאת לעולם. כך נפסק להלכה מתוך הנחיית התורה "ועשית הישר והטוב", כלומר, לפנים משורת הדין.

אף שאין הדבר מפורש בגמרא, הסכימו ראשונים רבים שמדובר דווקא על קרקע, ולא על מיטלטלין^[339].

הגמרא דנה בארבעה מקרים מורכבים יותר. בראשון, מהמלווה שגבה את הקרקע עברה הקרקע למלווה נוסף שהלווה לו-

פשיטא, שמו ליה לבעל חוב, ואזל איהו ושמה לבעל חוב דידיה, אמרינן ליה: לא עדיף את מגברא דאתית מיניה.

כלומר, מכח אותה הנחיה של "ועשית הישר והטוב" שהיתה מחייבת את המלווה הראשון להחזיר את השדה, חייב גם השני לעשות זאת. במקרה השני עברה הקרקע מידיו של המלווה בדרכים אחרות-

זבנה, אורתא, ויהבה במתנה - ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות, ולאו אדעתא דזוזי נחות.

אם המלווה מכר, נתן במתנה או גם אם מת והורישה, פוסקת הגמרא שאין השדה חוזרת ללווה, משום שהבעלים החדשים, בניגוד למלווה בעת גביית השדה, רוצה את השדה ולא את דמיה^[340].

הגמרא ממשיכה ודנה במקרה בו אשה הלוותה (ובעקבות כך גבתה את הקרקע) או לוותה (וגבו ממנה), והשאלה היא האם הבעל חייב להחזיר/יכול לתבוע, בהתאמה, את הקרקע.

שמו לה לאשה ואינסיבא, או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה - בעל בנכסי אשתו לוקח הוי, לא מיהדר ולא מהדרינן ליה. דאמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה - הבעל מוציא מיד הלקוחות.

הגמרא קושרת שאלה זו עם תקנת אושא לפיה בעל נחשב בנכסי אשתו כלוקח ולא כיורש. כלומר, נחשב הדבר כאילו קנה את הנכסים כאשר הוא נשאה ולא כאילו ירשה לאחר מיתתה, ואם מכרה מנכסיה בחייה^[341], הבעל מוציא מיד הלקוחות לאחר מיתתה כדין לוקח ראשון. מכאן מסיקה הגמרא שני דברים-

"לא מיהדר"- כלומר, אם האשה הלוותה וגבתה את הקרקע, אין הבעל מחזיר את הקרקע ללווה, כפי שלימדה הגמרא לעיל, שאם מכר המלווה את הקרקע, שוב אין היא חוזרת ללווה. בהקשר של הלכה זו מעלים הראשונים שאלה, ותשובותיהם השונות משליכות על השאלה האם יורש של מלווה חייב להחזיר את הקרקע ללווה-

כזכור, הגמרא ציינה גם כן שאם הוריש המלווה את הקרקע, שוב אין היורש צריך להחזירה ללווה. דברי הגמרא האלה סותרים את הסבר הגמרא ביחס לבעל שנחשב כלוקח ולא כיורש ולכן "לא מיהדר", ומשמע שלו היה נחשב כיורש כן היה חייב להחזיר.

התוספות (ד"ה "לוקח") עונה שאכן הבעל אינו חייב להחזיר לאו דווקא משום שהוא נחשב לוקח, אלא אפילו לו היה נחשב כיורש, היה פטור מלהחזיר, כפי שלמדנו לגבי יורש. כלומר, התוספות מבין כפשט הגמרא שלעיל, וכן מבין הרמב"ם.

הרא"ש (ג, ד) מסביר שמה שכתבה הגמרא לעיל "אורתה", אין הכוונה ליורש רגיל, אלא הכוונה למלווה שכתב את הקרקע בחייו לאחד מיורשיו. בירושה רגילה שלאחר מיתת המלווה חייב היורש להחזיר את הקרקע ללווה. לכן הבעל פטור מלהחזיר רק משום שהוא אינו נחשב כיורש אלא כלוקח.

"לא מהדרינן ליה"- בזה נחלקו המפרשים בהבנת הגמרא

רש"י (ד"ה "ולא מהדרינן") כותב שמדובר בכגון שלאחר שגבו ממנה קרקע, נישאה ואז מתה, והבעל רוצה להחזיר לעצמו את הקרקע. מכיוון שהבעל אינו נחשב כיורש אלא כלוקח, אין לו אפשרות להחזיר לעצמו את הקרקע. מכלל פירוש זה נמצאנו למדים שיורש של לווה שגבו מאביו קרקע (שאלמלא היו גובים אותה היה הוא יורשה) יכול, כמו שהיה יכול אביו בחייו, לפדות את הקרקע מיד המלווה שגבאה.

רבינו חננאל חולק על רש"י ואומר שאף בחיי האשה כבר אין בעלה יכול לפדות שדה שנגבתה ממנה לפני שנישאת. כך אומר גם המגיד משנה, ומוסיף שאם נתגרשה או נתאלמנה, יכולה לשוב ולפדות את הקרקע.

שאלה נוספת הקשורה לדברי הגמרא כאן היא מה הדין במקרה בו הקרקע נגבתה מלוקח שקנאה כשהיא משועבדת, האם הלוקח, ולא הלווה, יכול לשוב ולפדות את הקרקע מהמלווה?

לכאורה משמע מהסוגיה שכאן, שאם הבעל נחשב כלוקח, אין מחזירים לו, ואכן הרא"ש (כתובות י, ג) כותב בשם רבינו יונה שקרקע שנגבתה מלוקח אינה בה דין "ועשית הישר והטוב"^[342]. לעומתו הרמב"ם פוסק שאף הלוקח שטרפו ממנו קרקע יכול לפדותה לאחר זמן^[343].

עוד מקרה בו דנה הגמרא הוא כאשר לא בית הדין הוא שירד לרכוש החייב, אלא החייב עצמו פרע את חובו ומסר את הקרקע למלווה. בדין זה נחלקו רב אחא ורבינא-

אגביה איהו בחובו, פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד אמר: הדרה, וחד אמר: לא הדרה.

מאן דאמר לא הדרה - סבר: האי זביני מעליא היא, דהא מדעתא דנפשיה אגביה.

ומאן דאמר הדרה - סבר: לא זביני מעליא הוא, והאי דאגביה מדעתיה ולא אתא לדינא - מחמת כיסופא הוא דאגביה

לדעה הראשונה נחשב הדבר כאילו מכר החייב את השדה לבעל חובו תמורת סכום החוב. במקרה כזה אין הלווה יכול לפדות את הקרקע, כשם שכל מוכר קרקע אינו יכול לחזור בו לאחר מכן בטענה שמכר מחמת דוחק כלכלי. לדעה השניה, מכיוון שההקשר של העברת הקרקע היה כדי להימנע מההליך המשפטי ומחוסר הנעימות הכרוכה בו, אין להשוות דין זה עם מכירה רגילה ויכול הלווה לחזור ולפדות את הקרקע. בשאלה זו פסקו הראשונים כמאן דאמן "לא הדרה".

השו"ע (קג ט) פוסק ש"שומא הדרא" אפילו לאחר כמה שנים, וכותב כרמב"ם לגבי קרקע שהורישה המלווה, מכרה או נתנה במתנה, וכן לגבי אשה שגבתה קרקע ונשאה.